I arrived to the residency with a more or less clear plan. Already o n the next day my plan was shattered to pieces. I asked myself. What shell I do with all this time and space?
First I started to take walks, every day, a few hours each time, in the forests, between the thousands of seasonal mushrooms, letting my brain a new kind of oxygenation (and on the way shedding extra pounds).
Slowly , as the days went by, an alternative plan took shape. Suddenly I was full of energy. Woke up every day at 7 as if bitten by a snake. I started “beating” the keyboard, it seems like at one point fire came out of it. Then I went back to the wood, to refresh my self, I listen to music (And One and Beethoven) and actually did not move my eyes from the screen until it was time to pack and leave. During those wonderful weeks I learned a lot about space, creativity, plans, peace of mind… I have a fantasy to come back in the future. This time with no ready plans.
Excerpt from the text that was written during the residency (a work in process):
הבדידות היא המצב הטבעי, לכן אם אתה הולך – והרי אתה הולך, כי אין מה לעשות כאן מלבד ללכת הלוך ושוב - ולפתע אתה רואה במרחק כמה מטרים ממך אדם – אתה נבהל, עוד בטרם החטפת מבט מהיר בפניו, עוד בטרם הבנת אם הוא זכר או נקבה, ילד או זקנה. למעשה, ייתכן ואינו אדם בכלל, יש כאן דחלילים הנראים הרבה יותר אנושיים מאנשים רבים שהכרת. מעט הילדים שמתגוררים כאן, בתוך הבדידות הזו, אם בכלל יש כאן ילדים (נדמה כי ראית ילדה אחת, בערך בת עשר, יורדת מאוטובוס ריק), השקיעו בהם מאוד; שיערם עשוי קלחי תירס. בגדיהם נראים חדשים, ומותאמים בדיוק למידת גופם. לכן כל מה שאתה מסיק כי הוא אדם עשוי להיות דחליל. ועדיין, רק קווי המתאר מבהילים, גורמים לך מיד לשנות כיוון. אתה מסוגל לנהל עם זרים גמורים שיחות על קיומם של חיים תבוניים בגלקסיות אחרות, על ההיסטוריה העגומה של הליבידו שלך, אבל להחליף עם זר גמור ברכת בוקר טוב, לראות את המבע הבוחן שלו, שתוהה מי אתה ומה אתה עושה כאן ומה הוא חושב על כך– את זה אינך מסוגל לשאת.
***
אתה יוצא כל בוקר לעבר היערות. אינך יודע בוודאות את הכיוונים. מה מזרח או מערב, מה צפון או מה דרום. בוחר ללכת דרך שביל אחר, העובר דרך גן משחקים וכמה חצרות מלאות גרוטאות וגינות קטנות עם פלפלים ננסיים וכרוביות ומלפפונים. בדרך ישנם גם עצי אגסים ותפוחים. קוטף אחד מכל עץ. אף אחד כאן לעולם לא יצעק עליך שזה רכושו. כך אתה מקווה, במיוחד לנוכח עץ של תפוחי פינק ליידי הגדל מתוך חצר פרטית, ואתה נדרש למתוח את איברייך כדי לקטוף. אתה עובר בדרך בכפר נוסף, ואין מנוס אלא להיתקל בגבר כבן חמישים, שנראה מחויך ומדבר אתך בגרמנית. אתה עונה לו באנגלית עד שהשיחה דועכת. אתה מתרחק מהכפר אל יער. אתה הולך בו והולך בו ומגיע לעומקו, ואז אתה שומע יריות. אין לך ספק, אחת, שתיים, שלוש! אתה מפנה ראשך; אייל איכשהו נכנס לתוך הגדר ועומד ומביט בך. אבל מי ירה? והיכן הוא? האם פגעו במישהו? אתה מתחיל לחזור לכיוון הכפר. מרחוק מבחין באותו גבר עמו דיברת קודם לכן. אתה מחליט לעשות מעקף, לפני שיבחין בך, חולף על פני עץ אגסים נוסף, ממשיך מעבר לגשר עד עוד שדה תירס. רק אחרי שאתה מסיים שביל ארוך ומפותל, אתה מבין כי עשית עיקוף של שעה לפחות. אבל הגבר בינתיים גם הוא התקדם לעברך, ואין לך מנוס אלא להיתקל בו שוב. הוא מחייך אליך. בידו רובה.
***
אתה מאמין כי ליער יש מעין תודעה, כפי שליקום יש תודעה ויש על כך תאוריות, וכולנו חלק מהתודעה שלו, וככל שאתה הולך ביער, כך אתה מרגיש שאתה נהיה יותר חלק מהתודעה שלו, שהוא כמו מדבר אליך, למרות שלא בהכרח אומר משהו, אבל יותר נכון, הוא מודע לנוכחותך, הוא מקבל אותך, הוא עוזר לך כשאתה הולך לאיבוד, ואכן אתה הולך לאיבוד, ובדיוק כשאתה מגיע לאזור חשוך, הוא חושף בפנייך שדה עשבים ענקי עם שביל סלול באמצעו, וכל העשבים לחים ונוצצים מגשם לילי, אבל עתה השמש שוטפת את כולו. עורב שמקרקר אליך, אתה עונה לו, והקרקור הזה יוצא ממעמקי ישותך, כאילו באותו רגע אתה והעורב חד הם, אתה והעורב מדברים, אינכם בהכרח אומרים משהו אחד לשני, אבל אתם מודעים זה לנוכחותו של זה. אתה לרגע שומע מאות ציפורים מסוגים שונים וכולן מצייצות, אבל אינך רואה אף ציפור אחת. ואז אתה מבחין בציפור אחת, כחולה, בוהקת, משונה, ואז אינך שומע אף ציוץ, כמו כל הציפורים השתתקו בין רגע. בלי להשגיח אתה דורך על עצמות גדולות של חיה, שנראות מכורסמות בקצותיהן. לידן ערימה ענקית של גללים. אתה תוהה איזו חיה השאירה זאת. אלו לא גללי סוסים. ואז, חשכה מתחילה לרדת מבין העצים. אתה מבין שהיער אומר לך כי הגיע הזמן לחזור.
Back
